Blasphemy? | Haaretz

[Sorry folks – no English translation for this one at the moment. This Haaretz  feature deals with the UNHRC decision last month to proclaim “defamation of religion”  a violation of human rights, and the concerns it raises for freedom of speech, particularly on legitimizing blasphemy laws in theocratic states. ]

1213בשקט מפתיע, בלי צל צלה של שערורייה, פירסמה לפני כחודש המועצה לזכויות אדם של האו”ם הכרזה שלפיה “הכפשת הדת” היא פגיעה בזכויות האדם. לאו”ם אולי אין כוח פוליטי בזכות עצמו, אבל יש לו עוצמה מוסרית. רוח הארגון וערכיו המוצהרים – בין השאר, הערכים המרכיבים את מגילת זכויות האדם והאזרח, והאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, העומדת ביסוד החוק הבינלאומי – מייצגים חזון אוניוורסלי שראוי לשאוף אליו.

ואולם, דווקא הגוף שיכול היה להיות החשוב ביותר באו”ם – נציבות זכויות האדם שהוקמה לפני 60 שנה – נהפך למגרש הביתי של מפירות זכויות סדרתיות כמו זימבאבווה וסודאן. כדי לעקוף את הנציבות הוקמה ב-2006 המועצה לזכויות האדם, אך כעת מתברר שהיא אינה שונה בהרבה. המועצה, כמו הנציבות לפניה, מקפידה אמנם לבקר את ישראל, אבל לחסוך ביקורת ממדינות אחרות, כמו סעודיה; וגם בה חברות כמה מן המדינות הידועות לשמצה בשל רמיסת זכויות האדם בתחומיהן, כמו סין, פקיסטאן, אריתראה ולוב.

להכרזת המועצה קדמה החלטה שקיבלה המועצה מלפני שנה, על פיה המדווח המיוחד מטעם האו”ם לענייני חופש הביטוי מחויב לרשום לא רק הפרות של זכויות אדם אלא גם כל פגיעה בדת. קנדה, שהתנגדה לשינוי, ציינה שזכויותיהם של מיעוטים מוגנות על ידי גוף אחר באו”ם וכי “משמעות ההצעה היא להפוך את תפקיד המדווח בענייני חופש הביטוי – במקום להגן על חופש הביטוי, הוא יצטרך למשטר אותו”.

ההחלטות אינן מבדילות בין רדיפה על רקע דתי או הסתה (למשל, רדיפת מאמיני הפאלון גונג) ובין ביקורת לגיטימית של אנשים פרטיים. “זה יוצר אווירה שבה כל מדינה שרוצה לחוקק חוקים נגד כפירה, יכולה להצדיק אותם באמצעות ההחלטה הזאת”, אומר רוי בראון, המייצג במועצה את ארגון הגג International Humanist and Ethical Union (IHEU). בשיחה עם “הארץ” אמר בראון השבוע ש”אנחנו מתמודדים עם מתקפה מחושבת וסבלנית על ערכים ליברליים בסיסיים. חופש הביטוי הוא שמחזיק את כל שאר החירויות. בלעדיו, איך נחשוף עריצות, שחיתות או אפליה?”

אף שההחלטה מתייחסת בעיקר לפגיעה במוסדות דת ובמיעוטים דתיים, ומצהירה כי עיקר מטרתה היא מלחמה באיסלאמופוביה, מדינות רבות התנגדו או נמנעו. נציג קנדה במועצה הדגיש כי “הזכויות הן נחלת הפרט ואינן יכולות לחול על דת. הרחבת מושג הזכויות בצורה כזאת, עלולה לפגוע פגיעה אנושה בחופש הביטוי בכלל ובחופש הביטוי בעניינים דתיים בפרט”.

בראון אומר ש”אם המטרה היתה באמת להגן על מאמינים, המדינות התומכות בהכרזה היו מקבלות את ההצעה של האיחוד האירופי לתקן את כותרת ההכרזה מ’מאבק נגד הכפשת הדת’ ל’מאבק נגד הסתה לשנאה דתית’. הן סירבו בתוקף, מפני שהמטרה כאן היא להגן על הדת עצמה, ועל האיסלאם בפרט, כמערכת אמונית”.

יש אלוהים?

פרופ’ דוד קרצמר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ממקימי ארגון “בצלם” והאגודה לזכויות האזרח, ומומחה למשפט בינלאומי, אומר שבהחלטה יש “עיוות של מושג חופש הדת. חופש הדת מעוגן בשורה של מערכות משפטיות מקומיות ובינלאומיות, אבל הוא לא בא להגן על הדת בתור מושג. הדת, כמו כל עניין רעיוני או אידיאולוגי אחר, ניתנת לביקורת. חופש הביטוי במדינה דמוקרטית ועל פי אמנות בינלאומיות, כולל את החופש לבקר את הדת”.

לדבריו, “נכון שבנסיבות מסוימות במסווה של ביקורת על דת מנסים להתקיף או להגביל אנשים מסוימים, אבל צריך להתעסק עם זה במסגרות הקיימות, למשל זו של חופש הדת. היצירה של מסגרת שתפקידה להגן על הדת עצמה, במיוחד על דת מסוימת, היא בעייתית מאוד”.

ד”ר מוסא אבו רמדאן, המלמד והחוקר את משפט המוסלמי באוניברסיטת חיפה, סבור שזהו מקרה של זכויות מתנגשות: “יש חופש הדת וחופש הביטוי. חופש הביטוי הוא כמובן מוגבל בכל מדינה – בישראל, למשל, לא חוקי להתבטא בגזענות – אבל בהחלטה אין שום הפרדה בין הכפשה לביקורת. את המוסלמים מקללים על ימין ועל שמאל, אבל ברגע שמבקרים את ישראל, צועקים שזאת אנטישמיות”.

יחד עם זאת הוא אומר, ש”יש כאן פסקה מאוד מוזרה, על כך שמאשימים את האיסלאם בשוגג בכל מיני דברים. זה בעצם הופך למסמך אפולוגטי, שאומר שהאיסלאם לא מפר זכויות אדם. האיסלאם הרי לא ‘אומר’ כלום – הכל תלוי בהקשר ותלוי בפרשן”. אבו רמדאן מוסיף ש”עם מרבית ההכרזה, על פניה, אני שלם. השאלה איך מפרשים את זה. אם אני אומר שאלוהים לא קיים – זאת הכפשה? זה מה שעלול להיות מסוכן”.

לארגון המדינות האיסלמיות (OIC) שמקדם את ההחלטה, יש רעיונות משלו על זכויות אדם. הצהרת קהיר בדבר זכויות האדם באיסלאם, שהתקבלה באוגוסט 1990 על ידי 45 שרי חוץ של המדינות החברות בארגון, הוצגה כמסמך משלים לאמנה בדבר זכויות האדם והאזרח. אך בעוד שהיא מכירה בקדושת החיים, זכויות החולים והאזרחים בעת לחימה, ושורה של זכויות חשובות אחרות, הכרזת קהיר לא מכירה בזכויות שוות עבור נשים (אלא רק בזכות השווה לכבוד – מושג מעורפל משהו). היא גם לא מכירה בחופש הדת, ומכריזה על עצמה כ”כפופה לחלוטין לחוק השריעה”.

במאמר שפירסם בכתב העת הבריטי Index on Censorship לא מכבר, כתב בראון, שכשניסה להעלות לדיון במועצה את הסתירות בין הצהרת קהיר לאמנה בדבר זכויות האדם, נתקל במחאת הנציג הפקיסטאני, שטען כי דיון ביקורתי בשריעה מהווה עלבון לאמונתו. הנשיא התורן של המועצה הסכים ופסק כי מעתה ואילך אין לבטא בוועידה “הצהרות שיפוטיות בנוגע למערכות חוקיות כלשהן”. כעבור כמה חודשים, כך במאמר, הנציג המצרי הפסיק את הדיונים לשעה שלמה, בדרישה כי הדיון לא יעסוק באיסלאם, שריעה או בפסקי ההלכה המוסלמיים (פאתווה). הנשיא גם אישר את הדרישה הזאת, בטענה כי אין למועצה שום צורך להתעסק בענייני דת.

קרצמר מסכים שהצהרת קהיר היא בעייתית. “אנחנו עמלים קשה מאוד, מאז 1948, ליצור נורמות אוניוורסליות. אז נכון שיש מקום מוגבל מאוד לפרשנות מקומית של נורמות של זכויות אדם, בתנאי שהיא לא פוגעת בהן. יש מקום ליישם נורמות אוניוורסליות בהקשר של ערכים שמזוהים יותר בתרבות המקומית, במיוחד בחברה מסורתית. זה מפעל ראוי, בתנאי שהמטרה היא באמת ליישם את הנורמות ולא לנסות לעקר אותן”.

המועצה איננה גוף שהחלטותיו מחייבות, וההחלטה על שינוי תפקידו של המדווח, עברה תחילה בשקט. עד שבחודש ינואר, עיתונאי בריטי, יוהאן הארי, תקף את ההחלטה בעיתון ההודי “סטייטסמן”.

הארי, הסבור שזכויות האדם מותקפות מימין על ידי ממשלות ומשמאל על ידי מושגים פוסט-מודרניים של רב-תרבותיות, מונה במאמרו שורה ארוכה של הפרת זכויות אדם במדינות שתמכו בהחלטה. “בניגריה, נשים גרושות מושלכות מבתיהן לרחוב, אך נאסר עליהן להפגין בעניין, מכיוון שמחאה כזאת הוכרזה כלא איסלאמית”, הוא כתב. “בערב הסעודית, פוסק ההלכה הבכיר ביותר מטעם השלטון הודיע כי נישואים בין גברים מבוגרים לילדות בנות 10 הם עניין מקובל לחלוטין; במצרים, בלוגר שכתב בעד רפורמות באיסלאם, נכלא ועונה. במקום לגנות את האנשים שניסו לרצוח את סלמן רושדי, האו”ם מעכשיו יתבקש לגנות את רושדי עצמו”, כתב הארי, וסיכם: “אם אנשים מבקשים כבוד לתרבות המוסלמית, תרשו לי לשאול אותם – התרבות של מי? של הנשים הללו, של הבלוגר הזה, או של מי שרודה בהם?”

הדת לא זקוקה להגנה

למחרת פרסום המאמר, פרצו מהומות מחוץ למשרדי ה”סטייטסמן”, ששככו רק בחלוף שבוע שלם. העורך וסגנו נעצרו באשמת פגיעה ברגשות דתיים. הארי, הידוע בביקורתו על קנאות דתית בכל הדתות ועל מדינות וארגונים שפוגעות בזכויות אדם – מאיראן ועד ארצות הברית, צרפת וישראל – קיבל איומים על חייו, ונאלץ לארח שוטרים בדירתו בלונדון במשך כמה שבועות.

“יש מה שנקרא soft law”, אומר קרצמר. “החלטות של האו”ם שאינן מחייבות בפני עצמן, יוצרות מגמות שעליהם נשענים אחר כך בכל יוזמה לשינוי. המדינות הדמוקרטיות חייבות לעמוד על חופש הביטוי, ובו בזמן להגן על חופש הדת של כל אלה שנמצאים בתוכן, והמוסלמים בכלל זה. אבל ההגנה על החופש איננה הגנה על הדת”.

עו”ד אבנר פינצ’וק מהאגודה לזכויות האזרח אומר ש”ההחלטה של מועצת זכויות האדם פוגעת בחופש הביטוי ומעוותת את שיח הזכויות. המגבלה היחידה שראוי להטיל על חופש הביטוי בהקשר זה, היא על הסתה לפגיעה או להפליה ביחידים ובקבוצות, בשל אמונתם הדתית או השתייכותם האתנית והלאומית. כלומר, חירות הביטוי נסוגה במקום שבו היא מסכנת את הזכות לביטחון אישי ולכבוד.

“ההחלטה שהתקבלה באו”ם חורגת מגבול זה, בכך שהיא נותנת הגנה מיוחדת וחסרת תקדים לאמונות ודעות מפני ביקורת. אמונה דתית אינה ראויה להגנה מיוחדת לעומת אמונות והשקפות שאינן דתיות, וכל האמונות גם יחד אינן צריכות להיות חסינות מפני ביקורת בוטה ככל שתהיה. האגודה לזכויות האזרח אינה מקדמת בברכה השפלה ופגיעה ברגשות של מאמינים ומאמינות, אבל מתנגדת להטלת איסורים בחוק על ביטויים שעלולים לפגוע ברגשות”.

Leave a comment

Filed under Features

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s